זה היה המהלך הקריטי של יהדות ארה"ב לבניין העם היהודי בארץ ישראל
בוועידת איחוד הקהילות הרפורמיות שנערכה ב 1937- (ועידת קולומבוס), אימצה התנועה הרפורמית בארה"ב מצע חדש ("מצע קולומבוס"), שחולל מפנה של ממש ביחסה של התנועה לציונות.
לוביץ' (2020) במאמרו "האם לזרום עם הזרמים?" טוען כי חל מפנה בשנות השלושים של המאה העשרים שתרם לשינוי הדרגתי וקריטי ביחס הרפורמים לציונות כדלהלן: א)התנועה הציונית התבססה וצברה תמיכה בציבור היהודים ב)רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית בשנות ה-30 ג)הצטרפותם של יהודים רבים שהיגרו לארצות-הברית ממזרח אירופה שהייתה להם זיקה חזקה יותר למסורת הדתית המקובלת מאשר מהמהגרים שהגיעו מגרמניה.
הרפורמים הריצו מצע חדש שהכיר בישות היהודית כעם, עם מרכז רוחני בארץ ישראל. המצע הכיר במרכזיותה של ארץ ישראל ובחובה להקים מולדת יהודית. קיומה של השואה והקמתה של מדינת ישראל דחפו לביטוי בפעילות ציונית משמעותית של כמה מנהיגים רפורמיים, בתמיכה כספית במוסדות בישראל, ובהקמת קהילות בארץ.
ראוי לציין שהיו כמה רבנים רפורמים שתמכו בהתיישבות בארץ ישראל ובלטו כמנהיגים ציונים מובילים בארה"ב דוגמת סטיבן וייז, וי.ל מאגנס, שעלה לארץ בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 והיה בין מקימי האוניברסיטה העברית. הרב הרפורמי ליאו בק, שהיה פעיל ב'קרן היסוד' וחבר הנהלת הסוכנות היהודית, שכבר בשנת 1926 נמנה עם מייסדי הוועד למען ארץ ישראל בגרמניה. מעל כולם, בשנות ה-40 בלט בפעילותו הציונית אבא הלל סילבר שהיה יושב ראש ארגון ציוני אמריקה, המגבית היהודית המאוחדת ומוסדות אחרים. סילבר תמך בתנועות המחתרת בארץ ישראל, ופעל נמרצות למען הקמת מדינת ישראל
סילבר וניומן תמכו במוסד האומות המאוחדות, שהייתה חלק בלתי נפרד מהשקפתם בנוגע לדרכי הפתרון הפוליטיות לשאלת ארץ-ישראל וכחלק ממאמץ בין-לאומי לחיזוק כוחו של האו"ם בעולם. אני מסכים עם פרידמן, נ.,(2017) במאמרו "ארצות הברית: דימוי ומציאות בדפי העיתונות העברית במזרח אירופה במאה ה?20 ובארץ ישראל בשנים 1948-1917, שטוענת ושופכת אור על מספר דמויות ביהדות באשר לעזיבת הגלות בתזה שלה. הסיבה: המנהיג הרפורמי המשמעותי ביותר שהיה מזוהה במידה הרבה ביותר עם מאבקו של העם היהודי להקמת מדינה יהודית הוא הרב הרפורמי אבא הלל סילבר. הוא לא ראה בארצות הברית גולה ולא ראה בהקמת מדינה יהודית מטרה כשלעצמה, אלא כלי לטיפוח הקיום והיעוד היהודיים האוניברסאליים בתפוצה ובישראל, בדיאלוג של יהדות התפוצה עם סביבתה הלא יהודית בליווי השתלבותם התרבותית החברתית של היהודים בסביבה זו. סילבר היה מנהיג יהודי בדרג ארצי בשנות ה-30 כשהנהיג חרם נגד גרמניה הנאצית, ונאבק מול חוסר המעש להצלת יהודי אירופה בשנות ה-40. הוא דחף את יהדות ארצות הברית לכוח מוביל במאבק להקמת מדינת ישראל. בשנת 1943 הביא סילבר בנאומו לתמיכה בתכנית בילטמור, שקראה למנוע הגבלת ההגירה ברוח הספר הלבן ובעד הקמת בית לאומי יהודי. סילבר כיהן בתפקידים נכבדים והיה מנהיג כל יכול של יהודי ארצות הברית במאבקם לגיוס ארצות הברית ומדינות האו"ם לתמיכה במהלך של הקמת מדינה יהודית. הקמת המדינה הייתה חשובה בעיניו כשלב ראשון וכאמצעי לסילוק מכשול מהותי של מנטליות יהודית מתגוננת וחשדנית, שהתפתחה בתקופת הרדיפות בגלות כלפי הסביבה הלא יהודית. לדעתו, עם הקמת המדינה יוכל העם להתפנות לעיקר - להעפיל אל גבולות חדשים, עולם של אוניברסאליזם, של חירות כלכלית, של אחווה ושל שלום. הוא האמין שדרך החיים האמריקנית מייצגת את ערכי הנאורות ויעודה של ארצות הברית. לדעתו תהליך האמריקניזציה חייב לכלול טיפוח ושימור המאפיינים הייחודיים של הקבוצות האתניות השונות. לדעתו, ללא טיפוח המורשת היהודית הייחודית לא תיתכן תרומה יהודית משמעותית למאבק הכלל אמריקאי. סילבר האמין בקיומם של שני מרכזים – בישראל וכן בארצות הברית כמרכז יהודי בר קיימא מחוץ למדינת ישראל שאיננו מסוכן ולא נועד לכישלון.
סיכום: בטחונה הלאומי של מדינת ישראל העתידית נגזר מאותה תקופה. אצל זרם הציונים מלכתחילה קיימת הסכמה, ואצל זרם הרפורמים הייתה קיימת התלבטות באשר להתנתקות מהגולה. סופו של תהליך היסטורי חל מפנה וחלה הסכמה לגבי אותה סוגיה משמעותית של החובה החיונית של הפזורה היהודית בארה"ב: להתנתק מן הגולה, להגשים שאיפת הדורות לגאולת ישראל וליישם את בניין העם היהודי בארץ ישראל.
יעקב רוב
חוקר
Scientist